בעקבות יוסי בנאי ומשפחתו
סיור של זכרונות וגעגועים, משובץ בקטעי קריאה ושירים, במסלול הילדות של יוסי בנאי ממרכז העיר לביתו בשוק מחנה יהודה, דרך אתרים המוכרים משיריו ומספריו: בית ספר אליאנס, בית הדפוס בו עבד, בתי הקולנוע שאהב ועוד...
יוסי בנאי, חתן פרס ישראל, שחקן, זמר, במאי, כותב פזמונים ומערכונים, מגדולי האמנים במדינה. נולד בירושלים ב-1932.
במשפחתו אמנים רבים יותר מבכל משפחה בארץ. בנאי ואחיו גדלו בשוק מחנה יהודה בירושלים במשפחה ענייה וחמה, ואלה שמשו השראה למערכונים שחיברו והציגו. למרות שלמד רק שש שנים היה בעל השכלה נרחבת וטעם אמנותי משובח. היה בלהקת הנח"ל, שיחק ב"הבימה", ביים את הגשש החיוור בחמש תכניות, העלה הופעות יחיד רבות, השתתף בסרטים רבים וכתב מספר ספרים לילדים ולמבוגרים, ביניהם: "כשאמא הייתה מלכה – סיפורים לא ארוכים בשורות קצרות", שירים המספרים על ילדותו בירושלים ו"מכתבים ברוח" – מכתבים לאנשים שהשפיעו על חייו ושאינם עוד בחיים. נפטר ב-11 במאי 2006. יוסי בנאי אמר לא פעם שהוא איש של זכרונות וגעגועים: "אדם ללא זכרונות הוא עני מרוד", לדבריו. למרות שיוסי חי בירושלים מ-1932 עד 1950 – השנה שבה התגייס ללהקת הנח"ל, אשיותו קשורה אצל כולנו לירושלים. בסיור "בעקבות יוסי בנאי ומשפחתו" נבקר ונזכור מקומות ואירועים מילדותו בעיר.
קולנוע "רקס" עמד במקום בו עומד היום בניין האחים ישראל, ברחוב שלומציון המלכה, הוא נזכר בשיר המפורסם: אני וסימון ומואיז הקטן: "אני זוכר קולנוע רקס ביומיות / ומרחוק פעמונים של כנסיות / ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים / לעוף איתן רצינו עד לעננים". יוסי אהב מאד סרטים, שעזרו לו להמלט מחיי היום-יום הקשים ו"לעוף דרך המסך על כנפי הדמיון" למחוזות רחוקים ויפים.
כמו קולנוע רקס, גם בתי הקולנוע האחרים כבר נהרסו: קולנוע ציון הוא היום מבנה גדול ומכוער, קולנוע אדיסון יהייה בקרוב קרייה חרדית על שם הרב יואל טייטלבוים וקולנוע עדן – מנוחתו עדן – יהייה בקרוב קניון, אבל בעזרת סיפוריו ושיריו של יוסי בנאי אפשר להיזכר בימים עברו...
ביתו של סוראמלו בנחלת שבעה ו"מרתפי סוראמלו" - אחד האנשים האהובים על יוסי בנאי היה אברהם ג'נאשבילי, שכינויו היה "סוראמלו". יוסי לא הסתפק רק בשיר עליו, שהשמיע בתכנית "אני וסימון ומואיז הקטן", אלא העלה ערב שלם בשם: "שובו של הסוראמלו". בערב זה הוא סיפר על הגרוזיני הראשון המפורסם בירושלים, שהסתובב ברחובות עם חליפה מפוספסת, בכיס אחד שקדים ובאחר מלח. לכל מכר שנקרה בדרכו היה מציע כיבוד ואגב כך מספר לו סיפור. "מרתף סוראמלו" היה מקום עבודתו האהוב. היה זה שילוב של בר, מועדון קלפים ומקום בו הופיעו אמנים צעירים, ביניהם בני משפחת בנאי, אורי זהר, רבקה מיכאלי וגם – דן בן אמוץ, שהרבה לצטט את סיפורי סוראמלו – חלק בשמו של סוראמלו וחלק גדול יותר ניכס לעצמו בסיפורי "ילקוט הכזבים".
לצערינו, המבנה של מרתפי סוראמלו נהרס לפני מספר חודשים ושוב – הסיפורים של יוסי בנאי הם המחיים אותו בשטח.
בית הסבא אליהו, מבוני שוק מחנה יהודה, שהשפיע כל-כך על המשפחה ובית הכנסת של יהודי פרס גם הם חלק מילדותם ומזכרונותיהם של יוסי בנאי ואחיו וחלק מן הסיור המרגש על אחד מגדולי היוצרים והפרפורמרים בישראל שהלך לעולמו בטרם עת, אך זכור ושמור בליבות כלנו.
חזרה לראש הדף

אל מחוזות אהבה וחושך (עמוס עוז)
בספרו האוטוביוגראפי "סיפור על אהבה וחושך" מרגש אותנו הסופר, כשהוא מתאר את מחוזות ילדותו בכרם אברהם. נלך לבית הספר בו למד אצל המורה זלדה, ונשמע על השפעתה עליו, לבית המרקחת ממנו צלצלה המשפחה לתל-אביב – מחוז האור, נבקר בבית בו גדל ועוד.
עמוס עוז (קלאוזנר), חתן פרס ישראל בספרות, בעל פרסי ספרות רבים ויוקרתיים בעולם כולו כמו פרס גתה, ופרס הנסיך אסטוריאס הספרדי והסופר הישראלי המתורגם ביותר. יליד שנת 1939, ירושלים, עיר הולדתו, היא זירת ההתרחשות של חלק מספריו החשובים למבוגרים כמו: "מיכאל שלי", "הר העצה הרעה" והרומן האוטוביוגראפי – "סיפור על אהבה וחושך" ובספרי הילדים והנוער: "סומכי" ו"פנתר במרתף". עמוס עוז מעורב בתחום הציבורי ומבטא את דעותיו היוניות לעיתים קרובות. גם על כך זכה בפרסים ברחבי העולם כמו פרס חופש הביטוי הנורבגי והמדליה הבינלאומית לסובלנות מטעם המועצה האקומנית הפולנית.
כרם אברהם הוקמה ב- 1930 על שטח שהיה בעבר חלק מנחלתו של הקונסול האנגלי ג'ימס פין. פין קנה את המקום ב-1851 על מנת להקים בית שבו ילמדו תושבי ירושלים הערבים והיהודים מלאכות מועילות. רחובותיה של כרם אברהם נקראים על שם תרי עשר הנביאים וכמו בכוונה, דווקא ברחוב על שם הנביא עמוס גרה משפחתו של הסופר ושם הוא גדל עד גיל 13. בסיור הספרותי שלנו נלך לבית הספר בו למד אצל המשוררת זלדה, שהייתה, לפי דבריו, אהבתו הראשונה ואל ביתה רץ בכל בוקר בחופש הגדול כדי להיות בחברתה.
זלדה (שניאורסון-מישקובסקי) (16.6.1914-28.4.1984) נולדה ביקטרינוסלב שבאוקראינה למשפחת רבנים חשובה (הרבי מלובביץ' הוא בן דודה). עלתה לארץ בגיל 11 עם הוריה וסבה וזמן קצר לאחר עלייתם הלכו אביה וסבה לעולמם. גרה רוב ימיה עם אימה בשכונת כרם אברהם בירושלים, ולאחר נישואיה גם עם בעלה – חיים מישקובסקי, שהיה בוגר ישיבת חברון ופקיד במשרד רואי חשבון. זלדה כתבה שירים ואף ציירה מגיל צעיר, את שיריה הראשונים פרסמה בדבר הפועלת. את ספרה הראשון פרסמה רק לאחר מות אימה. התפרנסה מהוראה עד לנישואיה.
חזרה לראש הדף

נתיבות חיים (באר) בירושלים
טיול עם "נוצות" ו"חבלים" בעקבות הסופר חיים באר במסלול העובר מבית הספר בו למד עד לביתו בשכונת גאולה. אמא רציונליסטית שהאמינה לנבואת מקובל, סבתא פנטזיונרית המספרת סיפורי אמת, ואבא שאינו מאמין באלהים, אך שומר מצוות ומקים בית כנסת מיוחד במינו. נספר על אלה ועל השפעתם על נער רגיש ומוכשר שיהיה לסופר.
חיים באר (רכלבסקי), בעל פרסי ספרות רבים כמו פרס ראש-הממשלה ליצירה (פעמיים), פרס ביאליק ופרס אקו"ם. לבד מהיותו סופר היה שנים רבות עורך, וכיום מרצה באוניברסיטת בן-גוריון. חיים באר נולד בירושלים ב-1945, למד בבית ספר "מעלה" ושרת ברבנות הצבאית. בספריו: "נוצות", "חבלים" ואף בספר השירים שכתב בצעירותו: "שעשועים יום-יום" שזורים פרטים אוטוביוגרפיים רבים הנותנים תמונה של ירושלים בשנות החמישים עד השבעים, ובשפתו העשירה הרמזים לפסוקים המעידים על ידע מעמיק במקורות היהודיים.
הספרות מתחילה בגיאוגרפיה, שכן, כל עלילה מתרחשת במקום כלשהו. הסופר חיים באר אומר על אהבת סיורים ספרותיים, באופן הציורי המאפיין אותו, שמעניין לראות מתוך איזו ביצה בקע "האפרוח הספרותי".
במשך שנים רבות היה זה חיים באר, שהוביל את שוחרי "הצליינות הספרותית בירושלים" אל מחוזותיהם של עגנון, ברנר ואחרים.סיורים בעקבות סופרים וספרים הפכו יותר ויותר פופולארים ומתקיימים במסגרות רבות, ומי אם לא הסופר חיים באר, מראשוני המטיילים בעקבות סופרים וספרים, ראוי שיטיילו בעקבותיו ובעקבות ספריו הנפלאים.
בסיור זה נלך מבית הספר בו למד הסופר לביתו ונעבור באתרים ירושלמיים מוכרים:
בית ספר "מעלה" הוא היום בניין מוזנח, שעקבות יופיו עדיין ניכרים בו. היה זה ביתו של ערבי עשיר, סוחר טבק ממשפחת חסבון. הוא עזב את העיר בזמן המאורעות, ובמקום שוכן בית הספר הדתי היוקרתי ביותר בשנים הראשונות למדינה – בית ספר דתי של זרם המזרחי, בו למדו בנים ובנות. ב"מעלה" היה שבט צופים דתיים – "משואות", בו רקדו בנים ובנות יחדיו, ובכל זאת שמרו מצוות. מבוגרי בית הספר נזכיר את פרופ' אביעזר רביצקי, הארכיטקט דויד קסוטו ויסכה – בתו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ. היה זה בית ספר מצויין כל-כך, עד כי גם ילדים מבתים חילוניים נשלחו אליו.
חיים באר, גר במרחק גדול מהמקום, אך אימו לא היססה לשלוח את הילד, החל מכיתה א למרחק כזה, כדי שיזכה בחינוך אופטימאלי ב"בית ספר מעולה... שבו למדו ילדיהם של מורים ופקידים ולא ילדי רחוב". גם גיבורי ספריו "לומדים" ב"מעלה". רבים הם סיפורי ילדותו הקשורים למקום.
חיים לא אהב את בית הספר. לא פעם סיפר על עצמו, שהיה מגיע לשם כמו "פקיד של ההסתדרות" בשעה עשר, ובשעה שתים-עשרה הייתה המורה לצרפתית כבר "משחררת" אותו מהשיעור. בשעות שלא ביקר בבית ספר שוטט ברחובות ירושלים, למד אותה והכיר כל אבן ופינה. נלך למקומות אלה ונזכיר גם אירועים הקשורים לחייו.
בניין סנסור הוא הבניין הראשון בירושלים, שנבנה בשנות השלושים כבית משרדים, זה בנין משולש וגדול בתחילת רחוב בן-יהודה. גם הוא, כבית חסבון, נבנה על ידי ערבי עשיר, סוחר סיגריות. בבניין יש עשרות משרדים וקל בו מאד ללכת לאיבוד. ב"חבלים" מסופר איך מידי שנה הלך אבא של חיים עם בנו למשרדו של עו"ד ד"ר אמדור, ששכן באחד המשרדים בבניין סנסור, כדי לשלם את שכר הדירה השנתי וכיצד תעו בבניין בכל פעם מחדש. בבניין זה הייתה חנות בה נמכרו ספרים רוסיים. בפתחה של חנות זו מתוודע גיבור "נוצות" לגובה של בית היתומים – מרדכי לדר. הלה מספר לו על פופר לינקיאוס, דמות חשובה ביותר, אך לא מפורסמת, מוינה של המאה ה-19, שהכין תכנית להצלת העולם מרעב עתידי. לדר מעריצו, ו"מגייס" את הילד ל"צבא התזונה" שהוא מקים בעקבות נבואתו של לינקיאוס. בבניין זה היה בעבר "קפה וינה", שם סיפר לדר לילד על מהלכיהם העתידיים.
הקימרייה ונבי עוקשה. באופן בלתי צפוי לחלוטין, מתגלים לעינינו בגן הציבורי שלצד מבנה בית ההסתדרות, בלב ירושלים החדשה, שרבים מתושבי הסביבה הם אנשים דתיים, מינרט של מסגד ומבנה קבר מוסלמי. לפי המסורת קבורים בו ארבעה בני משפחת קימר, שלחמו במלחמות סלאח א-דין לכיבוש הארץ מידי הצלבנים, ומצאו פה את מותם.
חיים באר מספר במאמרו "עיר לא מושגת" (ב"מנחה לירושלים", אריאל, ירושלים, 1995), על אחד המיתוסים הירושלמיים: פה "פתחא דקרתא" – שער העיר בו ישב משיח בן-יוסף, שיכשיר את הקרקע לבואו העתידי של משיח בן דויד. בני משפחת ריבלין נהגו בעבר לשאת תפילות במקום זה, כדי להסיר צרות מעם ישראל.
בית קמארה בשכונת רוחמה, שכונה קטנה ולא מטויילת כמעט, הממוקמת צפונית-מזרחית למחנה יהודה. השכונה הוקמה ב-1921 ושמה לקוח מהפסוק בספר הושע: "וריחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי עמי אתה". בפינת הרחובות ילין ופרס עומד בית יפה, שצבע אבניו אדמדם, אותו בנה אדון קמארה. בעל הבית הניח על הקיר, מול שער הכניסה, ריבוע שחור – זכר לחורבן בית המקדש. מתחתיו כתוב שיר באותיות מרובעות ושחורות, שחיבר חברו ושכנו, הרב יצחק ניסים: "מקדש אור חמדתי זכור זכרתיהו, ועל ראש שמחתי בין עיני שמתיהו ומכתלי ביתי ניכר כי שיחרתיהו". שנים רבות כתובה הייתה מתחת לשיר המילה "קיטש". חיים באר מספר במאמרו "עיר לא מושגת" (ב"מנחה לירושלים", אריאל, ירושלים, 1995), שחשב שאלמוני כתב זאת כחוות דעת על השיר, עד שנתקל בידיעה ב"דואר היום" מיולי 1929. בידיעה סופר, שלצבע ירושלמי אירע אסון בביתו – אשתו, שנסתה להציל את ביתה הקטנה משרפה, נכוותה קשות, ונפטרה ביסורים רבים. שם אישתו של הצבע הירושלמי היה רבקה קיטש. אישור לכך שאכן היה צבע ירושלמי בשם קיטש ניתן לי גם על ידי שי פרקש, חוקר ציורי קיר וצייריהם. בית קמארה כנראה הלהיב את דמיונו של הסופר, ולכן שיכן את מרדכי לדר מספרו "נוצות", בקומה השנייה של בית זה.
חזרה לראש הדף

בעקבות הסופר מאיר שלו וגיבורי ספריו
מאיר שלו ואף רפאל – גיבור ספרו"בביתו במדבר", גדלו בשכונת קריית משה. אמא של רפאל כותבת לא פעם: "זאת ירושלים, עיר של עיוורים ושל יתומים ושל משוגעים" ורפאל עצמו מזכיר, שבין בכיים של אלה לצווחותיהם של האחרים גדל. אנו נטייל בעקבותיו, בעקבות "האשה הגדולה" שגידלה אותו ובעקבות הסופר. נספר על ילדותם, ועל אנשים ואירועים שעיצבו את חייהם. מה אמת ומה דמיון בסיפור, היכן שינה הסופר מעט את המציאות כדי להתאימה לצרכיו? נזכיר גם את "יונה ונער" ואת ספרו החדש מלא ההומור - "הדבר היה ככה".
מאיר שלו, סופר הכותב למבוגרים ולילדים ועיתונאי בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". מאיר הוא בנו של המשורר והסופר יצחק שלו, נולד בנהלל ב-1948 ועבר לירושלים בגיל תשע. ביצירתו הספרותית משמשים העמק וירושלים כרקע. ספריו שזורים תאורי טבע ולשונו הומוריסטית. זכה בפרס "פורטה סיבריה" האיטלקי לשנת 2009 על ספר הילדים "מבול, נחש ושתי תיבות".
מאיר שלו גדל ב"שיכון ותיקי ההסתדרות" שבשכונת קריית משה. "שיכון ותיקי ההסתדרות" נבנה בשנות החמישים והוא הרקע לספר "בביתו במדבר". רפאל, הדמות המרכזית בספר, גדל בשיכון בדירה כפולה עם "האשה הגדולה" – "מפלצת גרוגונות מרובת פנים, ישבנים, ידיים ושדיים" המורכבת מסבתא, אמא שתי דודות ואחות. מאיר שלו מספר את חוויותיו של רפאל שהן גם חוויות ילדותו שלו בשיכון. הוא מתאר דמויות רבות של בעלי מקצוע מימים עברו שהגיעו לשיכון: מחלק הנפט, החלבן, "חד. חד, חד" – משחיז הסכינים, מוכר הקרח ועוד ועוד. גם חלק מילדי השיכון, המתוארים על ידי רפאל, מזכירים ילדים שהיו שכנים וחברים של מאיר הילד כשגר בשיכון. גם בספרו החדש מלא ההומור של מאיר שלו "הדבר היה ככה" מקדיש מאיר שלו פרק לשיכון, ובסיור נראה איזה שינוי עבר התאור מאז שנכתב "בביתו במדבר" ועד לספר החדש.
נבקר גם בחלקים אחרים של שכונת קריית משה – שכונת גנים שנבנתה ב-1925, בתכנונו של ריכרד קאופמן, והיא אחת מחמש שכונות שנקראות על שמו של משה מונטיפיורי.
חזרה לראש הדף

בעקבות "יונה ונער "של הסופר מאיר שלו
נעקוב אחר קורות משפחת מנדלסון. נבקר בביתם בבית הכרם, נצפה על חניון "המקשר", ונשמע מה קרה שם ביום הכיפורים. בביתה של האמא רעיה, הנשקף ליער ירושלים, נספר על חייה לאחר פרידתה מ"אבינו". במנזר סן-סימון נספר על קרבות תש"ח ונענה על השאלה – היה או לא היה האירוע של "יונה ונער"?
מאיר שלו, סופר הכותב למבוגרים ולילדים ועיתונאי בעל טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". בנו של המשורר והסופר יצחק שלו. נולד בנהלל ב-1948 ועבר לירושלים בגיל תשע. ביצירתו הספרותית משמשים העמק וירושלים כרקע. ספריו שזורים תאורי טבע ולשונו הומוריסטית. זכה בפרס "פורטה סיבריה" האיטלקי לשנת 2009 על ספר הילדים "מבול, נחש ושתי תיבות".
חזרה לראש הדף

בעקבות הסופר דויד גרוסמן וגיבורי ספריו
בבית הכרם גדלו הסופר דוד גרוסמן וגיבורי חלק מספריו, שילדותם משיקה לילדותו. בסיור נעקוב אחר חיי היומיום של אהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי", ילד רגיש ומיוחד, שגילה בגיל ההתבגרות שיש לו "בעייה", אותה ננסה להבין בלכתנו עמו ועם חבריו מבית הספר בו למד לביתו בשכונת הפועלים. נכיר גם את גיבור "דו קרב", דויד, ילד חמוד ו"אחר", שנקלע להרפתקה מוזרה, היות ואהב זקנים. נספר על נונו, גיבור "יש ילדים זיג זג", שרצה להיות טרובדור, ומה קרה לו בשל כך.
דויד גרוסמן , סופר הכותב למבוגרים ולילדים. נולד בירושלים בשנת 1954, כתב ספרים שיש בהם גוון חברתי כמו: "חיוך הגדי" ו"הזמן הצהוב", הבוחנים את חיי הערבים בגדה המערבית. כמו כן, כתב ספרים המתרחשים בירושלים כמו: "דו קרב" – ספר ילדים המתרחש ברובו בשכונת בית הכרם, "מישהו לרוץ איתו" – ספר לבני נוער המתרחש ברחובות הבירה, "עיין ערך אהבה" – ספר שנושאו השואה והוא מתרחש בשכונת קריית היובל ו"ספר הדקדוק הפנימי" – המתרחש גם הוא בבית הכרם. גם בספרים אחרים של גרוסמן קיימת זיקה לירושלים, כמו ב"יש ילדים זיגזג" ואחרים.
גרוסמן זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה ליצירה ב-1984, פרס ספיר ב-2001 ופרס א.מ.ת ב-2007. ב-2009 קבל גרוסמן את פרס אקו"ם על מפעל חיים ואת פרס אלבטרוס הגרמני על ספרו "אישה בורחת מבשורה". ספר זה , באופן מצמרר, הוא מעין נבואה המגשימה את עצמה, שכן נכתב לפני נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה. ב-2010 זכה דוד גרוסמן בפרס פרנקפורט לשלום, כהוקרה על "תרומתו למען פיוס בין ישראלים לפלסטינים".
בית הכרם נבנתה על ידי "אגודת בוני בית" – חלוצים אנשי העלייה השנייה וילידי הארץ ב-1924. היא אחת משכונות הגנים שתכנן ריכרד קאופמן בירושלים. השכונה כונתה שכונת המופ"סים, היות ותושביה היו מורים, פקידים וסופרים. מבנה הציבור שנבנה בראש הגבעה עליה הוקמה השכונה היה מבנה הסמינר למורים על שם דויד ילין. בעבר היו ליצני השכונה אומרים כי ילד נכנס לבנין מצדו האחד בגיל 4 – לגן הילדים ויוצא ממנו בצד השני – כמורה. גיבורי ספריו של גרוסמן, ממש כמוהו בילדותו, לומדים בבית הספר של הסמינר ויש בספריו תאורים רבים של בית הספר והווי הילדים שבו.
שכונת הפועלים הוקמה על ידי אנשי גדוד העבודה, בוני שכונת בית הכרם, כמגורים לאנשי הגדוד. רחובותיה נקראים על שם מקצועות האנשים: רחוב הסתת, הסולל, הבנאי וכו'. ברחוב הבנאי גר הסופר דויד גרוסמן ושם הוא משכן כמה מגיבורי ספריו.
חזרה לראש הדף

בעקבות ספרי המתח של בתיה גור
שכונות טלביה ובקעה היפות מהוות רקע לספרי המתח של הסופרת בתיה גור. בטיול נתוודע לחוקר מיכאל אוחיון המפענח את אירועי הרצח בספרים. מי רצח את אווה ניידורף, ומי את זהרה המושלמת? מה הקשר של "בית המצורעים" למקרה המוות בחוג לספרות, ולמה המציאות "גדולה" מכל סיפור?
בתיה גור נולדה ב-1947 בתל-אביב, אך חיה את רוב שנותיה בירושלים. סופרת, מסאית ומורה לספרות. סדרת ספריה על חוקר המשטרה, הבלש מיכאל אוחיון, מתרחשת בירושלים, בשכונת טלבייה, בהר הצופים, ברוממה, בבקעה ועוד. עוסקת בספריה כל פעם בחברה אחרת בעיר – פסיכואנליטיקאים, מוזיקאים, אנשי אקדמיה וכו', ומלמדת שרצח יכול להתרחש בכל חברה. כבת לניצולי שואה, הפנימה זאת עוד מילדותה. הייתה בעלת מודעות חברתית ואף נעצרה פעם בשל הערה לשוטרות מג"ב על יחסן לאשה ערבייה.
בשנותיה האחרונות גרה בתיה גור במושבה הגרמנית עם בעלה, ד"ר אריאל הירשפלד – סופר וחוקר ספרות ידוע, ונפטרה בטרם עת ב- 2005, מסרטן הריאות.
חזרה לראש הדף

כותבות הכול במכחול
שכונת שערי חסד הציורית ושכונת רחביה היפה הן הרקע לסיור מרגש בעקבות חמש משוררות, כולן מציירות, שהיו בירושלים ושירושלים בשירתן. אלזה לסקר שילר היהודיה הנחשבת לגדולה במשוררות גרמניה, רחל שחיפשה אהבה בירושלים, לאה גולדברג, יוצרת רבת פנים, זלדה, משוררת פורצת דרך ברחוב החרדי ויונה וולך, האכספרסיוניסטית והנועזת.
אלזה לסקר-שילר, משוררת יהודיה ילידת אלברפלד בגרמניה, 1869, מהמשוררות הנחקרות ביותר בגרמניה בימינו. פרסמה 23 ספרי שירה וכן מחזות. כתבה גרמנית, חלק משיריה תורגמו לעברית על ידי נתן זך ויהודה עמיחי. כתבה על דמויות מקראיות, בלשון אכספרסיבית, שנתן זך אמר עליה, כי למרות שנראית פשוטה ואולי בשל כך, היא קשה לתרגום. הייתה בישראל שלוש פעמים, בפעם האחרונה חייה בירושלים בין השנים 1937 עד מותה ב-1945. בגרמניה זכתה בפרס היוקרתי קלייסט "על תרומתה האל-מותית לשירה הגרמנית" (כך בלשון הנימוק למתן הפרס). דמות ססגונית באורח חייה האוונגרדיים, בלבושה ובהתנהגותה, שלא הייתה קונבנסיונאלית באירופה של ראשית המאה ה-20 (אהבה חופשית, תלבושות אקסטרווגנטיות, תספורת קצוצה) ודמות טראגית, שכלה את בנה יחידה, נאלצה לברוח מגרמניה ואחר כך גם משווייץ בתקופת שלטון הנאצים, ובירושלים התהלכה בודדה ברחובות העיר ונחשבה "עוף מוזר". יחד עם זאת, זכתה להכרה של עולי גרמניה שוחרי תרבות כהוגו ברגמן, מרטין בובר, עגנון, זלמן שוקן ואחרים, שהוקירו את כשרונותיה ואף דאגו לה בחיי היום-יום.
רחל (בלובשטיין) (20.9.1890-16.4.1931) נולדה בסרטוב שברוסיה למשפחה אמידה, החלה לכתוב שירים בגיל צעיר מאד. ב-1909, לאחר שסיימה לימודי ציור בקייב, נסעה עם אחותה לטייל באיטליה, אך במקום זה הן באו לביקור בארץ ישראל ונשארו – תחילה ברחובות, שם שימשה רחל כגננת והכירה את נקדימון אלטשולר ולאחר מכן ב"חוות העלמות" של חנה מייזל בכנרת, שם הכירה את ברל כצנלסון, אהרון דויד גורדון וזלמן שז"ר שהשפיעו רבות על חייה ולהם הקדישה מספר שירים. לאחר לימודי אגרונומיה בטולוז שבצרפת, שבה לארץ, על האנייה רוסלן, והתיישבה בדגניה, אותה נאלצה לעזוב כשהתגלתה בה מחלת השחפת. נדדה בין צפת, ירשלים ותל אביב, שם נפטרה בודדה, לאחר שנלקחה, לבקשתה, לרחובות כדי להפרד מנקדימון אלטשולר – אהבתה הראשונה בארץ.
לאה גולדברג (29.5.1911-15.1.1970) נולדה בקובנה, למדה פילוסופיה ושפות שמיות ואת הדוקטורט שלה עשתה על הניב השומרוני. עלתה לארץ עם אמה ב-1935 וגרה בתל אביב, מאחר ואביה ודודה היו חולים במחלת נפש החליטה לא להינשא, כדי לא להעביר את המחלה התורשתית. כשקיבלה משרה קבועה בחוג לספרות משווה באוניברסיטה העברית עברה לירושלים ב-1950 וגרה שם עד מותה. סופרת לילדים ולמבוגרים, מתרגמת, משוררת, מסאית ומורה. שיריה מהמולחנים ביותר, דבר שגרם לה נחת, אך הרגישה שנעשה לה עוול – חיה בעולם של גברים, לכן נלחמה כל חייה. לקח שנים רבות עד שזכתה בפרופסורה ובהכרה הממימסדית – פרס ישראל – בו זכתה רק לאחר מותה. אף שנחשבת ישראלית מאד, לאה גלדברג היא משוררת בעלת "דו שורש" כהגדרת יעקב בסר: שורש אחד נטוע בליטא ("מכורה שלי") והאחר – בארץ ("בארץ אהבתי").
זלדה (שניאורסון-מישקובסקי) (16.6.1914-28.4.1984) נולדה ביקטרינוסלב שבאוקראינה למשפחת רבנים חשובה (הרבי מלובביץ' הוא בן דודה). עלתה לארץ בגיל 11 עם הוריה וסבה וזמן קצר לאחר עלייתם הלכו אביה וסבה לעולמם. גרה רוב ימיה עם אימה בשכונת כרם אברהם בירושלים, ולאחר נישואיה גם עם בעלה – חיים מישקובסקי, שהיה בוגר ישיבת חברון ופקיד במשרד רואי חשבון. זלדה כתבה שירים ואף ציירה מגיל צעיר, את שיריה הראשונים פרסמה בדבר הפועלת. את ספרה הראשון פרסמה רק לאחר מות אימה. התפרנסה מהוראה עד לנישואיה, ותלמידה המפורסם ביותר היה עמוס עוז, שאף כתב על כך ברומן "סיפור על אהבה וחושך".
יונה וולך (10.6.1944-26.9.1985) נולדה בקריית אונו כשזו הייתה עדיין כפר. היא גדלה ברחוב מיכאל וולך, שנקרא על שם אביה שנהרג כשהייתה בת ארבע, דבר שהשפיע מאד על חייה ועל שירתה. יוצרים צעירים אוהבים להלחין את שיריה האכספרסיוניסטים והיא אהובה על צעירים. אילן וירצבורג ושמעון גלבץ העלו מופע משיריה בשם "בציר טוב" ויונה וולך אף השתתפה וקראה משיריה. על אף חייה הקצרים שנקטעו בשל מחלת הסרטן, הספיקה לפרסם תשעה ספרי שירה. ביוגרפיה על חייה כתב יגאל סרנה.
שערי חסד – הוקמה ב-1907 כשכונה מודרנית ל"מתנגדים". השכונה הוקמה ביזמת נפתלי צבי פורוש ואביו, ר' שלמה זלמן פורוש, ונקראה על שם הגמ"ח שהקים האב ב-1870.
רחביה – שכונת גנים שנוסדה בתקופת המנדט ותושביה היו שמנה וסלתה של העיר: מנהיגי הישוב כמו הנשיא יצחק בן-צבי ורעייתו – רחל ינאית, ד"ר מנחם אוסישקין – ראש הקרן הקיימת, ד"ר ארתור רופין – ראש מחלקת ההתיישבות של ההסתדרות הציונית, אנשי רוח כפרופ' הוגו ברגמן – מקים הספרייה הלאומית והרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית, פרופ' גרשום שלום הקבליסט, המשורר אברהם בן-יצחק סונה והפרופ' ארנסט סימון ועוד ועוד. חלק מהם היו בקשרים עם כמה מהמשוררות.
חזרה לראש הדף

בעקבות גיבורי "תמול שלשום" של ש"י עגנון
הנוף שראה יצחק קומר בהגיעו לראשונה לירושלים היה שער יפו, נלך משם למשכנו באזור נחלת שבעה, לבית העם בשכונת זכרון משה ולבית בן יהודה ברחוב אתיופיה. נתוודע לכלב בלק ולמשפחתו, דרך רחוב יפו נגיע לבית ספר אליאנס, המקום בו זכה הכלב לקבל את שמו... ועוד מהרפתקאות השניים בירושלים.
חזרה לראש הדף

בעקבות "תהילה" של עגנון ברובע היהודי
"זקנה אחת הייתה בירושלים..." ועליה מספר ש"י עגנון בסיפורו המופלא. נטייל בעקבות הזקנה והמספר בסמטאות הקסומות של הרובע היהודי, "נפגוש" גם את החכם והרבנית, ודרך גגות הרובע נסיים בכותל המערבי. במסגרת הסיור תתאפשר הצצה לבית שנשאר בצורתו המקורית, ובוודאי דומה לחדרה של תהילה שבסיפור ב"מוזיאון חצר הישוב הישן".
חזרה לראש הדף